<h1>יד רמה — ב"ב</h1>
<h2>דף יג.</h2>
[ב"ב ע"ט ע"א] תנן התם כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית לבדק הבית ולא למזבח לא למזבח ולא לבדק הבית מועלין בהן ומועלין במה שבתוכן כיצד הקדיש בור מלא מים אשפה מלאה זבל שובך מלא יונים אילן נושא פירות שדה מלאה עשבים מועלין בהן ובמה שבתוכן אבל הקדיש בור ואחר כך נתמלא מים אשפה ואחר כך נתמלאה זבל שובך ואחר כך נתמלא יונים אילן ואחר כך נתמלא פירות שדה ואחר כך נתמלאת עשבים מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר המקדיש את השדה ואת האילן מועלין בהן ובגדוליהן מפני שהן גדולי הקדש. דכיון דאקדשה לשדה ולאילן, על כרחיך גידולין דאתו בתר הכי גדולי הקדש נינהו, וכי האי גוונא אפילו בהדיוט נמי קני. ותניא בהדיא א"ר נראין דברי רבי יהודה לרבי יוסי בבור ושובך שאף רבי יוסי לא נחלק עליו אלא בשדה ואילן אבל בבור ושובך מודי ליה. וה"ה לאשפה וכורת דבורים וכיוצא בהן, דפירי דידהו לא מגופא דהקדש קאתו, ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ולא דבר שלא בא לעולם. וקימא לן ר' יהודה ור"י הלכה כר' יוסי, וכל שכן הכא דמסתבר טעמיה דר' יוסי. הא דקתני כל הראוי למזבח כו', איזהו ראוי למזבח ולא לבדק הבית, כגון שובך מלא יונים, דכיון דחזו הני יונים למזבח לקיני ז(א)בין וקיני ז(א)בות וקיני יולדות, וה"ה לקרבן עני שבמצורע ושבשבועות עדות וביטוי וטומאת מקדש וקדשיו, והוא הדין לעולת נדבה כדכתיב (ויקרא א', י"ד) ואם מן העוף עולה קרבנו והקריב מן התורים כו', קדשי להו קדושת הגוף למזבח ותו לא חזו לבדק הבית. ואיזהו ראוי לבדק הבית ולא למזבח, כגון בור מלא מים, שאין ניסוך המים (בו) [בא] אלא מן השילוח, מיהו חזי למילש בהו טינא לבנינא. לא לזה ולא לזה, כגון אילן נושא פירות ואשפה מלאה זבל, דפירות גופיהו וזבל גופיה לא חזי לא למזבח ולא לבדק הבית. מועלין בהן, דחילא עליהו קדושה לדמיהן.
<h2>דף יג:</h2>
[ב"ב כ"ו ע"ב] הרי אמרו היה חופר בור שיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו בעא מיניה יעקב הדייאבה מרב חסדא עצים של מי א"ל תניתוה שרשי אילן של הדיוט הבאין בשל הקדש לא נהנין ולא מועלין בהן אי אמרת בשלמא בתר אילן אזלינן משום הכי לא מועלין אלא אי אמרת בתר קרקע אזלינן אמאי לא מועלין קרקע של הקדש הוא, אלא מאי בתר אילן אזלינן אימא סיפא ושל הקדש הבאין בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין ואי בתר אילן אזלינן אמאי לא מועלין אלא הכא בגדולין הבאין לאחר מיכן עסקינן וקסבר אין מעילה בגדולין. כלומר אלא לא תשמע מהכא לא אזלינן בתר אילן ולא בתר קרקע. וכי תימא מכל מקום קשיא רישא אסיפא, רישא וסיפא בשרשין שגדלו לאחר שהוקדש האילן של הקדש או הקרקע של הקדש עסקינן, הילכך אפילו תימא בתר אילן אזלינן סיפא היינו טעמא דלא מועלין משום דאין מעילה בגדולין, אי נמי אפילו תימא בתר קרקע אזלינן ורישא היינו טעמא דלא מועלין משום דאין מעילה בגדולין. רבינא אמר לא קשיא כאן בתוך שש עשרה אמה לאילן, אזלינן בתר אילן דמעיקר אילן קא יניק ומגופו של אילן חשבינן ליה, וכאן חוץ לשש עשרה אמה לאילן דלא קא ינקי מגופו של אילן, אזלינן בתר קרקע. הילכך רישא דמשמע דאזלינן בתר אילן בדקיימי בתוך שש עשרה אמה לאילן, סיפא דקתני דאזלינן בתר קרקע חוץ לשש עשרה אמה. וקיימא לן כרבינא דבתרא הוא. הילכך מתני' דקתני קוצץ ויורד והעצים שלו חוץ לשש עשרה אמה לאילן קאי, ומאי שלו של בעל השדה. אבל בתוך שש עשרה לאילן של בעל האילן נינהו, מיהו לענין מיקץ אית ליה רשותא למיקץ, דמאן אקני ליה לבעל האילן האי זכותא בשדה חבירו לעכובי עליה. ושמעינן מינה דשרשי אילן של הדיוט הבאין בשל הקדש, בתוך שש עשרה אמה לאילן אע"ג שהיו מצויין בשעת הקדישה של שדה לא נהנין ולא מועלין, אבל חוץ לשש עשרה לאילן אם היו מצויין בשעת הקדשה של שדה מועלין בהן. ושרשי אילן של הקדש הבאין בשל הדיוט, בתוך שש עשרה אמה לאילן אם היו מצויין עד שלא הוקדש האילן מועלין בהן, חוץ לשש עשרה אמה לא נהנין ולא מועלין.
